מי אנחנו?
באותו בוקר הייתי כבר אחרי למעלה מ-10 שנים של לימודי קבלה. מצחיק, אבל אחד הדברים שהכי מאיימים על אנשים ששומעים על קבלה או דת זה הפחד משטיפת מוח. שטיפת מוח! אתם מבינים?
במשך כמה, 5500 ומשהו שנה הסבים וסבתות שלנו למדו איזה מן תורה מפחידה כזאת שהחוק הראשי בה הוא ״ואהבת לרעך כמוך״ ומזה אנשים מפחדים.
אבל משטיפת מוח של ״תקנו בית בכסף שאין לכם וגם לא יהיה ב-30 שנה הקרובות״ - מזה לא מפחדים. זה גם נראה לרוב האנשים לגיטימי שמודל היופי שהילדות שלהם נחשפות אליו באופן שיטתי, הוא אנורקסיה. זה גם בטוח בסדר לתהות מתי אני אסיים את העבודה היום, כי אני חייבת להספיק ל-sale של חברת האופנה האהובה עלי (H&M, אני עדיין לא מתוקנת, יו נואו…). ועוד לא דיברתי על ריאליטי וטלוויזיה. אני עדיין באוטו, בפקק.
קודם סיפור
הכל התחיל בבוקר אחד רגיל. הסעתי את הילדה שלי לבית הספר ומשם, כרגיל, עמדתי בפקקים בדרך לעבודה. זה היה ברחוב ראשי רגיל, בעיר רגילה בישראל, משני הצדדים שלי היו שלטי ענק, מטרים על מטרים של פרסומות, אבל זהו, שם נשברתי.
אני לא יודעת אם זה בגלל שאני בביזנס של שיווק ופרסום כבר די הרבה שנים, או שגם אם היה לי מקצוע אחר השלטים האלה היו שוברים אותי. לא היתה עליהם פרסומת מיוחדת, הדברים הרגילים - בית, בגדים, משקפי שמש, מסעדה חדשה. זאת רק אני שהרגשתי שזה לא יכול להיות שאנחנו עושים את זה לעצמנו. שטיפת מוח לגיטימית ומתמשכת של wanna be, gotta have אחד ארוך ולא נגמר. שטיפת מוח.
לא צריך לעבוד בפרסום בשביל להכיר את המונח הזה, רק שהעבודה בתחום עוזרת לדעת עד כמה זה מלאכותי. הכל. מהדוגמנים, דרך הפוטושופ, הקופירייטינג, התקציבים, ההבטחות ובעיקר התופעות לוואי. עוד נגיע לזה.
חשבתי לעצמי מה היה קורה אם במקום 3 שלטי הענק שכרגע צובעים לי את הנוף בדרך לרמזור המזויין שלא זז, מה היה קורה אם על 3 השלטים האלה היה כתוב פשוט ״ואהבת לרעך כמוך״. ככה מילה על כל שלט:
ואהבת. לרעך. כמוך.
הייתי רוצה לדעת אם אנשים שהיו נחשפים לכאלה מסרים היו פחות עצבניים בכביש. אולי הם היו פחות לחוצים להגיע למשרד, לעשות עוד כסף, לקנות עוד דברים יפים שאמורים לעשות אותם מאושרים אבל איכשהו זה לא מחזיק אותם מסופקים ליותר מכמה שעות?
באותו בוקר של השלטים, התקשרתי ליעקב.
״רק אנשים דפוקים כמונו יכולים לא לישון בלילה כי העולם שבור.״
את יעקב אני מכירה כבר כמה שנים, עבדנו יחד, היתה גם תקופה שלמדנו יחד והיו לנו הרבה שיחות שתמיד התחילו משיווק אבל מהר מאוד התגלגלו למקום הפנימי של הדברים. המקום שמניע אנשים לטוב ולרע ומה עושים תכל׳ס כדי לשנות את מה שנראה לנו ״רע״.
סיפרתי לו על השלטים של אותו בוקר ועל זה שנמאס לי להרגיש את החוסר אונים הזה מול גזרת המפרסמים ושחייבת להיות דרך לעשות שינוי, אנחנו בפאקינג עידן האינטרנט, אפשר להגיע עם כל רעיון כמעט לכל בן אדם בעולם ובטוח שיש עוד אנשים שחושבים שצריך לעשות משהו עם המטרד השיטתי הזה.
למזלי יעקב הסכים שיש על מה לדבר ושכדאי אפילו לפרסם את זה. ״ספר? היה לי תמיד חלום על ספר וכבר לא אכפת לי מי יקרא אותו ואם קוראים עדיין בכלל!״ כשמשהו בוער אז הוא בוער.
אני ידועה כסובלת מבעיית זכרון קשה אז רתמתי את הטכנולוגיה לעזור לנו (תודה zoom, גוד בלס יו) והתחלנו לדבר. ולהקליט. ולכתוב, ולערוך ולחשוב ולחפש ולמצוא עוד המון אנשים כל כך מדהימים ש״אמרו את זה קודם, לפני, לא משנה. אני ואתה נשנה את העולם״.
וככה זה נולד.
וזאת הפלטפורמה.
וזה הולך להיות ספר, אולי כמה ספרים, לא ממש חשוב, העיקר שאנחנו הולכים לדבר על הדבר הכי חשוב שהגיע עם האינטרנט: היכולת לדבר אחד עם השני. להתחבר. או להתנתק. ואיך מתחברים שוב? איך לומדים לדבר בצורה שתביא טוב לחיים שלנו, של הילדים שלנו. ואנחנו מזמינים אותכם להצטרף לשיחה. השיחה במילא קיימת, אנחנו רק רוצים להיזכר כמה טוב העולם יכול להיות אם רק נדע לדבר אחד עם השני.