כנס: העולם (כבר) לא שייך לצעירים | חלק ב׳.
דוכן המגזינים
תקשיבו קטע – בכניסה לאולם היה דוכן שמכרו בו מנוי למגזין פרינט. הקטע הוא לא שעדיין יש מגזינים מודפסים, אני מכורה לריח של דפוס ואני מאלה שחושבים שאין תחליף לספר מודפס. אלא שאני חושבת לעצמי באיזו מהירות המציאות שלנו משתנה. עד לפני כמה זמן היו עוד מוכרים מנויים למגזינים בכל מקום, היום זה כבר קטע יותר נדיר, ואם תשאלו אנשים קצת יותר צעירים ממני שהיו בכנס, הם אפילו לא ידעו שהיו ימים שאנשים היו מנויים על מגזינים עד הבית.
בכל מקרה, דפדפתי, היה מעניין אבל כדי להרשם כמנויה, הייתי צריכה להשאיר את פרטי כרטיס האשראי שלי על דף בדוכן. אז טיפ קטן לבעלי הדוכן המקסימים – תארגנו טופס אינטרנטי, תעמדו עם אייפד, ותנו לאנשים להרשם דיגיטלית. זה אולי לא נתפס אבל כבר הרבה יותר בטוח בעינינו להשאיר את פרטי התשלום שלנו בדיגיטל מאשר לרשום אותם על דף.
נועם רז | CI
איזה רעיון יפה לפתוח את ההרצאה עם שקף של ההורים שלך?
המרצה עצמו הציג את עצמו כמייצג את הסגמנט שהוא מדבר עליו. ״שומע לד-זפלין ויש לי זמן וכסף פנויים״ (How cool is that??)
המסר העיקרי של ההרצאה:
הצרכנים המבוגרים הם לא כמו ההורים שלהם. ההשוואה הזאת היא הבסיס להבנת ההתנהגות שלהם בכלל והצרכנית בפרט. ההורים שלהם חיו למען הילדים והיו צריכים לדאוג לעתיד. הם חיו בתקופת הצנע וגם כשיצאו ממנה הם המשיכו לחיות על צניעות כערך.
הנתונים הבאים מבוססים על מדגם מייצג של 324 אנשים בני 60 עד 75.
חופשות.
22% יוצאים לפחות 3 פעמים בשנה לחו״ל90% יוצאים פעם בשנה
לא באנג׳י – כן קרוז
לא התניידות ממלון למלון – כן כוכב (מוקד אחד וממנו יציאה וחזרה)
טיולי משפחה
בילויים.
46% יוצאים לפחות 4 פעמים בחודש
94% לפחות פעם בחודש
75% ״ההורים שלנו יצאו פחות״
28% מהנשים יוצאות 6 פעמים ומעלה בחודש.
פי 2 מהגברים.
מצב כלכלי.
55% מעריכים שהילדים שלהם יחוו מצב כלכלי יותר טוב. הם לא דואגים לילדים שלהם. הם כאן ועכשיו מבזבזים את הירושה, בניגוד להורים שחיו צנע, הם חיים את הכאן ועכשיו.
59% – ״יש שפע מזון ומוצרי מכולת בבית״– הנתון הזה גדל ל-67% בקרב זוגות (אנשים שענו על השאלות והם נמצאים בזוגיות).
הם אפילו הטביעו מונח חדש בהקשר הזה: FTC - קיצור של Fuck The Children.
שלמה מעוז
תשמעו, המרצה הוא כלכלן, הייתי בטוחה שהולך להיות משעמם וזאת היתה ההרצאה הכי מבדרת בכנס! וואו, הייתי יכולה להקשיב לו עוד הרבה זמן, ממש סטנדאפ.
הנה כמה פנינים שהצלחתי ללקט, וכמה עובדות מעניינות:
– ״בימינו אנשים אוטוטו עוזבים את הבית. בגיל 45…״
– באיזה גיל אלכסנדר מוקדון הלך לעולמו? [33] היום, בלי עין הרע, המצב יותר טוב. ו…״יש אלמנות שזה מצב עוד יותר טוב״
– כשקבעו את גיל הפנסיה ל-65, זאת לא היתה כזאת מתנה, לא היו להם הרבה שנים לנצל את זה
– רמת החיים בארץ מהטובות בעולם, למרות שאנחנו מקטרים
– ״גימלאים, פנסיונרים… המילה ׳זקן׳ לא קיימת יותר, ׳משוגע׳ לא קיים יותר…״
– מי שמשכיל חי יותר זמן
– בשנות ה-80, עיקר המוות היה ממחלות לב וכלי דם. עכשיו יש לנו את הזכות לקבל סרטן. לפני כן מתנו מכלי דם. היום מתים מסרטן 25% מהאנשים. בין השאר זה אומר שיש פה תעשייה אדירה סביב תרופות, בתי אבות סיעודיים. בישראל יש 1.5 מיליון איש שהם בני משפחה מטפלים, שמטפלים בבן משפחה כלשהו. גם השוק הזה של care givers פתוח למשווקים
– עוד תעשייה אדירה: אלמנים ואלמנות. קניונים, חוגים, טיולים. גם אלמנים וגם פרק ב׳ ו-ג׳.
ענת גלעדי | קלאב50
הרצאה מכירתית כל כך שזה היה מעצבן 😤 הנה ה-take aways
הידעתם?
תוחלת החיים עולה כל שנתיים ב-4 חודשים.
גברים בממוצע חיים עד גיל 80.3, נשים עד גיל 84.
ב-2016, הגיל השלישי היווה 11% מכלל אוכלוסיית ישראל.
ב-2030, הם יהוו 15%, עם כ-1.4 מיליון איש.
בקרב הגיל השלישי:55% נשים.
18% עולי ברה״מ (המשמעות: צריכה תרבותית)
אוכלוסייה שצמאה לפעילות חברתית ומשפחתית.
האתגרים שלהם:
– עלייה בתוחלת החיים
– פרישה
– בדידות
קלאב50 – עוד פעם אני מציינת שההרצאה היתה מכירתית מידי ולא הייתי מפרגנת להם בסיקור, אבל מתוך הדברים שהם סיפרו שקורים אצלם, אני מוצאת שהרבה מנהלי קהילות יכולים לקחת רעיונות, אז הנה:
יש להם מוקד טלפוני מאוייש על ידי בני אותו הגיל, מתוך הבנה שאם ילד יענה למבוגר, הוא לא יוכל להבין אותו טוב כמו שבן אותו הגיל יענה לפנייה שלו.
מה הולך טוב אצלם במועדון (לטענתם 56,000 חברים)? טיולים, בעיקר קרוז וספא, נופשים עם תוכן, כנסים בנושאי נדל״ן, בריאות, משפט (הרבה מהם מתעסקים עם ירושות), סדרות מוסיקה, ריקודי שנות ה-60, רפואה ע״פ הרמב״ם, קבוצות הליכה.
עוד סוגי אירועים שהולכים טוב: מפגשים בבתים של חברים, קבלות שבת וחגים.
עוד כמה תובנות והזדמנויות עסקיות: – לאנשים יש בין 20 ל-25 שנה נוספות לחיות – יש מקום לתמיכה ביזמויות עסקיות שלהם ובכלל בנושא התעסוקה – פעילויות שמשלבות סבים וסבתות עם הנכדים. גם בכרטיס האשראי של המועדון רואים הרבה גיהוצים על דברים שקונים לנכדים.
טבע נאות
איזה פספוס. מחילה אבל זה בלוג תקשורת שיווקית, אני כותבת כדי ללמד. מי שהעביר את ההרצאה היה מנהל שיווק חדש (שנתיים), צעיר, שדיבר כמו מישהו שלמד שיווק במכללה עם ספרים מלפני 50 שנה. וואו איזו הקדמה ארוכה מכירתית ומיותרת הוא נתן לנו.
כל מה שרציתי להגיד לו היה: אחי, יש לך מותג, הוא מותג טוב, חיובי, מוכר, עובד ואתה מבזבז שליש מזמן ההרצאה בלספר לנו נתונים לא מעניינים על המפעל והנעליים?
בסוף הגענו ל-case study עצמו שהיה מעניין וחשוב. למה לא להגיע אליו ישר מההתחלה? תבינו, כשאתם מוכרים בכוח ובסגנון של הדור הישן – הקהל אוטם את האוזניים ומפסיק לשמוע. מספיק שיש את הלוגו של טבע נאות, מספיק שיש לכם את אחד הסלוגנים הכי היפים אבר (״את הכי יפה כשנוח לך״), תעביר ערך אמיתי והקהל יקשיב, נשבעת לך. אף אחד לא ישכח שזה היה טבע נאות, להפך. רושם חיובי מתוך סיפורי מקרה גובר any day על ״אנחנו ואנחנו ואנחנו״.
יאללה, מקווה שבזאת סיימנו עם בתי הספר לשיווק של שנות ה-80 ונתקדם למה שכדאי לקחת וללמוד מההרצאה:
שיווק באסמסים – [באופן שהפתיע אותי -] מקובל ועובד יפה עם האוכלוסייה הזאת
מדיה מודפסת – האוכלוסייה הזאת משתמשת בכמה מדיות, המודפסת היא אחת מהן למשל. ראו דוגמא להצלחת מגזין ״החיים הטובים״ למשל.
פרזנטורים – חשוב לבחור פרזנטורים בקמפיינים שהם דומים לקהל עצמו ולא איזו דוגמנית צעירה. ראו למשל קמפיין ״בואי תהיי פרזנטורית״, קמפיין של אנשים אמיתיים שזכה להצלחה רבה.
שיתוף – זה קהל משתף. אם הצטלמתי לקמפיין של טבע נאות אני אשתף אחר כך את כל החברות שלי בעולם הפיזי ובפייסבוק.
הערכה – הקהל הזה יודע להעריך איכות וגם להעריך שמירה על קשר לאורך זמן
רלוונטיות - הידעתם שנובמבר – הוא חודש האזרח הותיק? מומלץ להוסיף לגאנט השיווק השנתי את המגזר הזה של המבוגרים ולא להתייחס רק למגזרים סטנדרטיים כמו חרדים, רוסים וכן הלאה.
״ביתי״ | הדס זאבי
הנה למשל דרך אחרת להצגה עצמית שלא סוגרת לאנשים את ההקשבה והלב: בת 42, אמא – כך הדס התחילה את ההרצאה. הלב שלנו נפתח יותר לבן אנוש מאשר למה שחברה כלשהי עושה.
אז מה הדס מספרת על הקהל המבוגר?
לא רואים טוב? כתוב כך:
מה מדאיג את בני הגיל השלישי?
– בדידות
– שעמום ותחושת חוסר חשיבות
– דאגה לבריאות
– פגיעה בעצמאות
תוך כדי ההרצאה עצמה כתבתי קצת אחרת:
1. תחושת חוסר חשיבות –
רבים מהמבוגרים היו בעלי עמדות בכירות בעבודה, הם היו רגילים שמתייעצים איתם הרבה ופתאום עכשיו כבר לא מתייעצים איתם יותר על כלום.
2. פגיעה בעצמאות –
בתחום הבריאות, למשל, איך יודעים לאיזה רופא מומחה לפנות? איזו בדיקה באה לפני או אחרי (*הזדמנות עסקית). תתארו לעצמכם שאדם מבוגר מתקשר לשירות לקוחות של חברה ואומרים לו ״תשלח מייל״. לפעמים הוא לא יודע איך וצריך שם מתווך. שם גם עולה תחושה נוספת:
3. אשמה –
״עד שהילד מגיע אני מבקש ממנו לסדר את הוויפי״. מצד הילדים עצמם יש גם אשמה ״אני לא מצליח להחזיק אפילו את המשפחה הגרעינית שלי ובקושי מגיע לטפל בהורים שלי״
הנה רעיון: סבתות ונכדים. הלוואי שמישהו ימציא שירות של נכדים שבאים לשתות קפה עם סבים וסבתות ומהצד השני הסבים וסבתות עוזרים להורים בודדים (כמו חיילים בודדים? יש גם הורים בודדים, ללא סבא וסבתא קרובים)
הנה עוד סיכום שיווקי להבדלים בגישה השיווקית בין הדורות:
צעירים = שיח של רצונות
מבוגרים = שיח של צרכים
״ביתי״ נשמע כמו שירות מקסים, הוא נותן מענה לכל מיני צרכים ורצונות. יש למשל שירות כזה שנקרא ״מנהל אישי״ שזה אדם קבוע שמכיר אותך, בודק מה אתה צריך גם אם לא התקשרת במיוחד כי אתה צריך משהו עכשיו. והלקוחות עצמם מבסוטים כי פתרו להם בעיה אמיתית והצליחו לייצר אצלם אצלם הרגשה שהם לא מנדנדים לילדים. יש גם ״הנדימן״, תראו:
הֶנְדִימֶן
יגיע כאשר התריס לא נפתח, הנורה נשרפה, התמונה נפלה או כשהברז מטפטף. יש חור בקיר שצריך לתקן? קניתם כורסה חדשה וצריך למקם בסלון? הכינו רשימה עם כל התיקונים שאתם צריכים והוא יגיע לסייע באדיבות ובמקצועיות. ניתן להחליף שירות זה בשירות ניקיון או במלווה חברתי שיארח לכם חברה וילווה אתכם בפעילויות שונות, מצפייה בטלוויזיה ועד יציאה לאירועי תרבות ולסידורים.
אין לי אחוזים ב״ביתי״, אני פשוט מתפעלת מהמחשבה והרגישות, יש כל כך הרבה מה ללמוד מהם בנוגע להקשבה אמיתית לצרכים וניהול קהילה.
הביילינים | אורי ביילין
טעויות נפוצות בפנייה הפרסומית למבוגרים:
איזה פרזנטור כדאי לקחת לפרסום דיור מוגן?
אל תשימו סבא כפרזנטור. אנשים לא חושבים שהם באמת בגיל שלהם. רוב האנשים חושבים שהם ב-20 שנה (בממוצע) פחות מהגיל האמיתי שלהם.
הביילין הביא כדוגמא את הפרסומת של מגדלי הים התיכון והבחירה בבראבא כפרזנטור. הוא טוען שבניית דמות הסבאל׳ה היא הפוכה ממה שצריך היה לעשות. אנשים מתים מפחד ללכת לבית אבות. זה הפוך מאיך שהם רוצים לראות את עצמם.
להבדיל: קמפיין למכשיר שמיעה [שלא רשמתי את שמם. באסה]. האסטרטגיה היתה מ״נכות״ ל״נוחות״. בפרסומת לא רואים בכלל מכשיר שמיעה ולא מפרט טכני.
2. טעות 2 – לא סופרים את הילדים.
המלצה: תוסיפו לבריף שורה של ״קהל משני״, סביר להניח שתרצו להוסיף לשם את הילדים והנכדים. אין קרציות (ומשני דיעה) יותר גדולים מהילדים והנכדים. תשתמשו בזה. למשל במצב של ״7 שנים של הכחשה״ – מהיום שאתה מבין שאתה כבד שמיעה עד היום שבו אתה קונה מכשיר… תשלבו באסטרטגיית השיווק והפרסום שלכם פנייה לילדים והנכדים, הם יעשו את העבודה בשבילכם.
בהקשר הזה חפשו קמפיין של דיור מוגן של משען עם גיל חובב – קמפיין שפונה לנכדים של והילדים של-.
3. מצד שני, לפעמים מפרסמים סופרים מידי את הנכדים. לא כל מה שיש לסבא וסבתא בראש זה רק נכדים.
4. אל תרכיבו מציאות עגומה. תציגו עוצמה. מחקרית, מה שנזכר יותר אצל קהלים מבוגרים זה תמונות חיוביות. גם אם הסיפור מתחיל עם ויז׳ואלים שליליים, הם לא יתפסו אצלם בכלל, הם יזכרו רק את השקפים החיוביים.
5. העיקר זה הרומנטיקה.
החיים לא נגמרים כשאתה מבוגר. הם רק מתחילים.
תסתכלו על הסדרה הדיגיטלית של נורית גפן על הקלנועית. היא מיועדת גם לילדים של- והנכדים של-.
6. היזהרו מהומור שעלול לפגוע באוכלוסיית היעד.
קופירייטר בן 20 יכול לזרוק 10 בדיחות גרועות שיפספסו את המטרה.
6.א. תנו הרבה אינפורמציה
7. הנגשה
פונטים גדולים, צבעוניות קונטרסטית.
אפילו על חשבון קריאייטיב. אחרת המסר לא יעבור.
לא נשארתי עד הסוף, אז אתם יכולים לראות כאן מה פספסתי. בכל מקרה יצאתי עם שמחה קטנה בלב מזה שיש מי שמטפל יפה באמהות והאבות, הסבים והסבתות שלנו. מגיע להם.
Comments