מה דעתכם על הפרסומות של ויסוצקי?

אני מודה, יש לי בעיה עם כל הנושא הזה של Girl power. מלכתכילה זה נראה לי פאתטי שאנחנו צריכות להגיד שאנחנו שוות, כי מי שמרגיש שווה, לא מרגיש צורך לדבר על זה. הוא פשוט שווה וזהו. אבל לאט לאט אני מתחילה להבין שאין ברירה. אנחנו לא שוות.

זה כמו ששולאים אותי הרבה פעמים למה חברים שלי ההומואים חייבים להיות כל כך מוחצנים, למה לעצבן אחרים עם מצעד הגאווה, שיעשו את מה שהם רוצים בשקט. אני עונה להם שהם היו מעדיפים לחיות בשקט אבל לא נותנים להם. מצעד הגאווה נולד מחוסר ברירה. הדיכוי וההשפלות היו כל כך רעים שלא היתה ברירה אלא להתאחד ולמחות, בצורה בוטה ומתריסה, לא מתריסה בפני עצמה אלא בפני כל מי שהתחיל ראשון להיות בוטה כלפי הצד השני.

גם לנשים אין ברירה. אין אחת שהיתה רוצה להשתתף בקמפיין #גםאני ברשת. הפגיעה גם ככה כל כך קשה שעוד לתת לזה חשיפה קבל עם ופייסבוק? זה באמת הדבר האחרון שבא לך. אבל אין ברירה. זה מצעד הגאווה שלנו.

מה ל-א לעשות

ההדים רק הולכים ומתעצמים ונראה שחברת ויסוצקי, או יותר נכון משרד הפרסום שלהם, החליטו לרכב על הגל עם סט מודעות הפרסומת שאנחנו רואים בכל מקום (ראו תמונת נושא של הכתבה).

אני אתחיל ואומר שבהארץ כתבו בדיוק את מה שאני מרגישה כלפי הסדרת פרסומות האלה בצורה הרבה יותר בוטה ושנונה ממה שאני אכתוב אז:

ואוסיף רק שבפעם הראשונה שראיתי את הפרסומת היה לי איזה “תיק” קטן פנימי, איזה חוסר נוחות, איזה מן… “seriously??” כזה. לעלות עם קמפיין רלוונטי, אקטואלי שמתכתב עם מה שקורה עכשיו זה אולי קטע שיווקי שעובד במקרים מסויימים אבל חייבים לעשות את זה טוב. ויסוצקי לטעמי פספסו. ״אני מחליטה איזו חליטת תה לשתות?״ מה שהשגתם להרגשתי זה “רכבו על גל אבל בחוסר טעם”. וגם הקטע של הליפסטיקים האלה, כאילו אישה, מה שאת יכולה להחליט זה מה לשתות ובאיזה צבע הליפסטיק?

זה בלוג שיווק. אני משתדלת להעביר בו מסר שהולך כחוט השני לאורך כל הפוסטים – הסבלנות שלנו לשיט פירסומי שואפת לאפס. אני קוראת לעידן שאנחנו חיים בו, גם שיווקית, עידן האותנטיות. זה בעיקר אומר שבשביל להעביר מסר שיגיע ללב של הקהל, אתה צריך להיות אמיתי. אין לנו סבלנות לחארטה כמו שאין לנו כח לבאנרים. אנחנו רוויים במסרים, בעיקר לא מאמינים למותגים ואנחנו ברשת בשביל לפגוש את החברים שלנו או אנשים שאנחנו עוקבים אחריהם, לא בשביל לצרוך מסרים פרסומיים. ובעיקר לא אם הולכים להוציא אותנו מטומטמים. כך אני מרגישה כאישה כשאני נחשפת לפרסומת הזאת של ויסוצקי. זלזול באינטיליגנציה, וחבל, נשים הן כח הקניה החזק בעולם, הייתי מדברת אלינו אחרת.

מה כן לעשות

הנה שיעור קצר בשיווק אחר, אותנטי. אפילו אם לא ניסחף עם כנות ואמון וישירות ושנינות, בואו רק נלמד מאותה ויסוצקי איך כן עושים פרסום (ראובני פרידן) –

בניגוד לקודמים, כשראיתי את שלטי החוצות האלה, חשבתי שזה גאוני. אין סיכוי שאני אשתה אפילו תה ירוק אחד ביום, שונאת תה ירוק אבל הגאונות היא בגישה, כמובן. במקום להטיף מוסר ולהגיד לקהל “נו נו נו לכם, שותי הקפה. זה לא בריא!”, הלכו על גישה אחרת. מה שאני שומעת זה “בואי, אנחנו יודעים שאת שותה מלא קפה, גם אנחנו, no judjment. בואי נעשה משהו שהוא ברמת אפשרי – אחד ביום. יחד.” נשמע אחרת מ”אני מחליטה”, לא?

אני מעריצה אנשי קריאייטיב. ומעצבים. שני תחומים שמהלכים עלי קסמים במיוחד. אבל שמתי לב שהקסם האמיתי קורה כשמשתמשים בכשרון בשביל להגדיל אחרים ולא כדי להקטין אותם. א-ב של שימור לקוחות ויותר חשוב מזה – של להיות בן אדם. בעיקר כזה שמשפיע על תודעת קהל.